Skip to content →

אודות

אבי לוין
1997-2001 המחלקה לצילום בבצלאל (B.F.A).
2016 תעודת הוראה באמנות, המדרשה לאמנות בבית ברל. 
2004-2008 חי ועבד בברלין. 
לקוחות בעבר ובהווה:
Taz- Berlin, Neon Magazine ,Zitty Magazine, Hugo Boss, MTV-Europe, עיריית דורטמונד
 Berliner Illustrierte Zeitung ,Zvi Hecker- Architect, Germany – Land of Ideas (PR), Friedrich Ebbert Foundation
בארץ עבד עם לקוחות דוגמת The Marker, כלכליסט, נישה,
מוסף הארץ, שמנת, מגזין 18, ענת פורט- מוזיקאית, עפרה  יצחקי- פסנתרנית, פסטיבל bodyways
מתגורר בת”א, ובעל סטודיו במושב בני ציון.
בעל ניסיון בצילום אדריכלי, צילום סטודיו ותאורות, צילום רחוב ודוקומנטרי, צילומי לילה. 
כיום מלמד אמנות וצילום במגוון מסגרות ובתי ספר. 

״הדרך בה התחלתי לצלם היתה כמעט מקרית. חבר, צלם צבאי, הלווה לי את המצלמה לכמה ימים. הייתי אז בן עשרים.
מעבר להיקסמות מהפעולה, היתה שם גם אפשרות ליצור משהו חדש לגמרי.
בתוך ריבוע שלכאורה נראה מגביל, יכולתי לסדר את המציאות כפי שראיתי אותה. אותו ריבוע הפך להיות מרחב של ניסויים שונים. ״צירופי מקרים ויזואלים״.

כמי שנולד בישראל להורים ילידי פולין של טרום המלחמה, אשר חוו את המלחמה כילדים קטנים, מצאתי את עצמי עוסק מגיל צעיר בשאלות שקשורות לזהות. בהיותי חלק מדור שעמד בתוך ״העולם החדשכשחלק נכבד משאריות העולם הישן עדיין נוכחות, הייתי חייב למצוא/להמציא לעצמי ׳עצמי אותנטי׳.

מלאכת ההרכבה המחודשת חייבה ועדיין מחייבת, מיפוי מתמיד של מרכיבים כגון דת, לאום, אידיאולגיות והיסטוריה, ובחינת  מידת הרלוונטיות שלהם לחיי כיום.

Blending in Groups, from Yoga in concentration videoFamous spots tourism - The grand tour 2007

זהו תהליך ארוך וסיזיפי של פירוק והרכבה, ושוב פירוק והרכבה.

השאלה המרכזית היא שאלה של זהות, סממנים של זהות או חיפוש אחר זהות. כחלק מהחיפוש אחר אותה זהות לעתים אני מפגיש פרטים ביוגרפיים אישיים עם סממנים שאולים של זהות, כמו למשל בפרוייקט יוגה באושוויץ, שם ביקשתי ליצור מפגש בין עבר והווה, “אזוהיום“. היכן נפגשים עולם היוגה ותרבות הפנאי עם העבר הטעון.

עבודת הוידאו ׳יוגה באושוויץ׳ נולדה בזמן מגוריי בברלין, בין השנים 2004 ל2008. עבדתי אז כצלם בברלין, וחייתי חיים די נוחים. בשלב מסויים הבנתי שמתחת לחיים הנוחים והטובים שלי כישראלי בברלין, מסתתר קונפליקט. יכולתי לראות את ה״שכבות הגאולוגיות״ המרכיבות את ה׳אני׳. אחת השאלות שנשאלתי לא פעם, היא האם אני חש בבית בברלין. שאלה שהדהדה בראשי ועדיין מהדהדת כיום, כשאני מתגורר בישראל. מהו בית? היכן קיים אותו בית? האם מדובר בשפה?אולי למשל, היוגה מהווה בית עבורי. פעולת היוגה במרחב עוין, או כזה הנושא עמו משמעויות היסטוריות קשות, היא ניסיון להרגיש בבית במקום שאין סיכוי למעשה לרכך, אולי ניסיון לכבוש בכח את תחושת הביתיות האבודה. 

מטרת הצילום היא ללכוד הלך רוח. יחד עם זאת, מדובר באתגר לא קטן. גם כיום כשהצילום כה זמין, כשלכל אדם יש מצלמה בטלפון והכל קל ומיידי, אני מבין עד כמה קשה לעשות את הדבר הפשוט הזה. הקושי של הפעולה טמון במקום אחר.

הצלם מרטין פר אמר:  ״Photography is the simplest thing in the world, but it is incredibly complicated to make it really work”

צילום טוב מבחינתי, הוא לא צילום ״יפה״. צילום טוב הוא כזה, שגורם לצופה להביט בו שוב ושוב, לנסות להבין מהו אותו פרט שאינו מסתדר. מדובר בחידה כלשהי, חידה חבויה. שם בדיוק טמון הקושי בצילום. יש לנטרל את המרכיב שמחפש נואשות את היופי ולחדור לשכבה עמוקה יותר.

לא תמיד אני מבין בעצמי מה גורם לצילום סתמי לכאורה לדבר אליי. לעתים מדובר בפרט קטן, הפרעה: שערה שחדרה לפריים בלי ששמתי לב, משהו שלא שלטתי עליו, טעות.

בין השנים 2004 -2008 חייתי בברלין שם עבדתי כצלם עבור מגוון לקוחות, מגזינים, עיתונים וגופים שונים מקומיים. באחד הפאנלים בהם השתתפתי, נשאלתי האם המקום השונה משנה את אופי הצילום. לשאלה זו אין לי גם היום תשובה ברורה. אני מניח שכן, כשם שכל מקום וגם כל אדם, מוציא ממני איכויות אחרות והלך רוח שונה.

חלק מעבודותיי עוסקות באדם כפרט יחיד, בודד, מבודד, ובאדם כחלק מקונטקסט תרבותי, לאומי, חברתי. שתי הסדרות שצולמו בלונדון כמו גם הסדרה שנקראת ״33 מעלות״, עוסקות במתח הזה שבין היחיד לבין הכלל.