Skip to content →

אמנות

Load More

בעבודת הוידאו ״יוגה במחנות ריכוז-טרילוגיה״ משנת 2006, אני נראה מתרגל יוגה ביער. אט אט עדשת המצלמה מתרחקת והסטינג מתבהר כאשר הגדרות ומגדל השמירה של מחנה ההשמדה אושוויץ נגלים לעין. הרעיון לעבודה זו התגבש כאשר התגוררתי בברלין, בין השנים 2004-2008. במהלך אותן ארבע שנים התחלתי לחוש בפער המוזר והבלתי ניתן לגישור כמעט, בין העבר המדמם של משפחתי וכתוצאה מכך גם שלי, לבין ההווה הנח למדי, ה״נכון״, העכשווי. כיצד ניתן לגשר בין שתי הוויות אלה, אשר לכאורה אין בינהן שום קשר אולם הן דרות תחת אותה קורת גג. הנורמליות, הבריאות או משאת הנפש של הבריאות ומולן החולי והמוות.

,מעל לכל העבודות מרחפת שאלת מושג הבית. היכן הוא הבית? כיצד הופכים משהו לבית. החתול המוזהב המנפנף בכפו, אובייקט מהמזרח הרחוק המקדם בברכה את הבאים מודבק על רקע צילום של החומה במזרח ירושלים. דימוי של בית (שיכפול מתועש וקיטשי של בית) המיובא מהמזרח הרחוק, על רקע דימוי ״בית״ (אנחנו יודעים שזוהי ירושלים אולם לא מצליחים לחבר בין הירושלים שלנו לדימוי הקשה) המבטא בעיקר זרות, אלימות, קור ובטון. שני דימויי בית, שמבטלים ומרוקנים את מושג הבית מכל משמעות. פעולת היוגה עבורי היא בית. בית פנימי ללא שטח, גבולות או טרטוריה. בפעולת עשיית היוגה, אני ״כובש״ חזרה את הזכות שלי לבית.

גם עבודת היוגה באושוויץ במהלך שנותיי בברלין, מקבלת מימד אחר כאשר היא עוברת דרך הפילטר של מושג ה״בית״. האם באופן מעוות כלשהו, אושוויץ היא הבית שלי כיהודי? אולי מקום המבטא יותר מכל את הפקעת הביתיות? האם התרגול דווקא שם הוא תביעת בעלות מחדש על עצמי ועל ביתי?

סדרת הדבקות ציפורי הפלמנגו עוסקת גם היא בדימוי ״אקזוטי״, שלא מכאן, המודבק באמצעות עבודת פוטושופ לא מדהימה במיוחד, על רקע אזורים אורבניים ואחרים. מקומות אלה הם נוף ילדותי לשעבר, אזור התחנה המרכזית הישנה בת״א, ים המלח וכד׳. כיום מקומות אלה אינם ניתנים כמעט לזיהוי ונראים כמו ג׳ונגל אורבני, זהו נוף מוכר וזר גם יחד. הפגשת ה״שם״ עם ה״כאן״, היפה והעדין עם המקומי הגס והכעור, היא מעין פצע שאינו מפסיק לגרד, כאשר מתחתיו מסתתר הכאב הגדול, הגעגוע לאותו ״שם״, והאובדן הגדול.

ההדבקה בפוטושופ של אלמנטים אחרים הופכת את הכעור לסוג של קוריוז אקזוטי, אסתטיקה של חוסר אסטיקה המהווה פשרה שאיתה ניתן לחיות, בבחינת ״לפחות יש לנו קצת הומור לגבי הכיעור והאובדן.״

סדרת היוגה בוחנת את הפעולה שבדר״כ אנו רגילים לראותה על רקע שקיעות זהובות על חופי ים אקזוטיים, אולם כאן הן קורות במקומות תעשייתים או מוזנחים. חלק מהעבודות נעשו בפזורה הבדואית, אוכלוסיה שמסמלת את הארעיות ואשר במחינתה הדלות היא כמעט פילוסופיית חיים.

נקודת המפגש והמתח שנוצר בין ייצוגים של אקזוטיקה ובריאות ובין מציאות דוקרנית של בטון חשוף היא המקום אותו אני בוחן בסדרה זו.

מתחת להומור הדקיק מסתתרת תחושה של אפוקליפסה הממשמשת ובאה. אנו חיים במציאות שהופכת צפופה מיום ליום, שטחים ירוקים ״נכבשים״ ע״י יזמים וקבלנים שיוצקים בטון לתוך חיינו. אלימות זו היא עובדה דורסנית. גם הילודה וקניית המכוניות הלא הגיונית מוסיפות לצפיפות הגדולה במחוזותינו. התיעוש ויחד איתו החזרה אל הדת , הלאומיות, קדושת האדמה והפגאניזם, מסמלים מרוץ של עיוורון ושל פנאטיות, של חברה השועטת אלי תהום.

עבודותיי אלו מביטות בחברה הסובבת ובתהליכים הנרקמים בה.