כל צילום הוא הקפאה של רגע, קפסולת זמן. יש צילומים בהם גלום מבחינתי כל הקסם (הלא מובן לגמרי) של הצילום. אפשר לומר שפעולת הצילום הוא קריאת תגר על המוות. כשאנחנו מסתכלים על צילום, בין אם הוא צולם לפני מספר דקות או לפני מאה שנה, אנחנו מביטים ברוח רפאים. משהו שאינו קיים עוד במציאות, אולם התקיים. בספרו "מחשבות על הצילום" מדבר רולאן בארת רבות על התחושה הזאת, אותה המח לא מצליח לקלוט. הוא מחפש את ייחודו של מדיום הצילום על פני מדיומים אחרים דוגמת הקולנוע, הספרות והציור, ומגיע למסקנה כי הצילום הוא היחיד המעניק לצופה את החוויה של "זה היה" ו"זה היה אז ושם"!
הקסם הזה קורה גם כשאנו מביטים באלבומי משפחה ישנים. איננו יכולים להתיק את מבטנו מדימויים מסויימים. אנחנו בוחנים כל פרט לבוש, את הבניינים שמאחור, הכיתובים על החנויות, כאילו מנסים להבין או לשחזר זירה מסויימת.
איך זה היה אז? איך זה היום? זה אמיתי? זה באמת היה?
הצילום הזה צולם לפני כארבע שנים, בדרום ת"א. ליתר דיוק ברחוב זבולון 20. המצולם הוא שמואל, שעלה כילד מפרס. החנות הזאת היתה פתוחה כחמישים שנה, וקצת אחרי שהצילום הזה צולם, שמואל סגר את החנות.
הזיקנה, הזמנים המשתנים, הכל יחד, חברו לתחושה שזה הזמן לפנות. זה היה שנה לפני פרוץ מגפת הקורונה.
אין לי קשר לשמואל כיום, ואני מקווה שהוא חי ומאושר, אולם כשאני מביט בצילום הזה, אני נמלא השתאות. הצילום הזה הוא העדות האחרונה לעולם שלם שנעלם. החנות, ציון הכתובת על החנות 'רחוב זבולון 20' בכתב יד, העגלות שתלויות להן למעלה, החושך השורר בתוך החנות שמכילה חפצי בית מאובקים, ומעל הכל, שמואל, שמבטו המחוייך והמבוייש מזכיר לי ילד שובב.
כשמקום כזה נהרס ותחתיו נבנה משהו חדש יותר, זה כמובן טבעי. יחד עם זאת אני מוצא שהצילום משחק כאן תפקיד די גדול בתיעוד ובשימור העבר. אחרי הכל, הזיכרון דוהה ומה שנותר לנו כעדויות הם תצלומים.
גם הצילום בשחור לבן של עובדת בבית קפה בעיר קטנה (( Ouro Preto שבברזיל, אשר צולם לפני יותר מעשור, הוא בבחינת חידה. מיהי המצולמת? מה מעשיה כיום?
בשני הצילומים שכאן מתקיים דבר נוסף אשר לא קורה בכל צילום. למעשה, הקסם הזה קורה לעתים די נדירות. אני חושב שזה קשור ליכולת של המצולם להתמסר באהבה לפעולת הצילום. לאיזו ברית סודית שמתרחשת בשבריר שניה בין הצלם/ת לבין המצולם בו מורשה הצלם להיכנס למרחב האישי של המצולם. מרבית האנשים מתגוננים בזמן הצילום. משהו בהבעת הפנים, בשפת הגוף, נוטה להיסגר, לחכות שזה יעבור. המצלמה מייצרת פעמים רבות סוג של לחץ.
כמו שאמרתי, זה נדיר ולכן הטיפ היחידי שיש לי הוא לכבד את המצולם ולקוות שזה יבוא.
ההתמסרות אגב אינה תנאי לצילום טוב.
זה צילום שצולם בקרקס מדראנו בספורטק בת"א. מה שקסם לי בעיקר בסיטואציה היה הניתוק שלה מהסובב. המדים והאורות הם גרסה של אמריקה בזעיר אנפין.
בניגוד לצילומי רחוב בהם ישנה הסכמה של המצולם להצטלם כמו בשתי הדוגמאות הקודמות, צילום רחוב ברובו הוא דוקומנטרי. לרוב אין דו שיח עם מושאי הצילום והמצולמים אינם "מדגמנים" עבור הצלם.
סגנונות צילומי הרחוב הם רבים. שאלות של כמה רחוק או כמה קרוב אני מצלם, זויות צילום, תאורה
וקומפוזיציה הם כבר עניין שלם ומלא. הרשימה הזאת לא תעסוק בכל אלו. על כל אלו ועוד, בבלוג הבא!
